ההתנגדות לגמגום הינה אחת הנטיות הבולטות בקרב אנשים שמגמגמים. נטייה זו מופיעה בדרך כלל בשלבים מוקדמים לחיינו, כאשר מתעוררת בנו ההכרה שהגמגום מקשה עלינו לדבר ולהתבטא בחופשיות, וכאשר אנו נוכחים לדעת שהגמגום ממצב אותנו כשונים מהאחרים ומושך אלינו תגובות מלגלגות, מבטים וחיקויים.
ההתנגדות לגמגום באה לידי ביטוי בשלושה אופנים:
הראשון, בשיח הפנימי הפרפקציוניסטי, המבקר, השופט או המלקה כלפי הגמגום עצמו, וכלפי עצמנו כאנשים שמגמגמים.
השני, בהתעלמות בוטה תוך כדי הדיבור מהנטייה לגמגם ומהצרכים המיידיים שלנו כאנשים שמגמגמים, ויישום דפוס דיבור תוך כדי מאבק המתאפיין בדיבור מהיר מידי, בנטייה לדבר ללא עצירות, לעיתים ללא נשימה עד כדי חנק, בנטייה להמשיך ולדבר בכל מחיר כאשר אנו נתקעים או מגמגמים, תוך יצירת בלוקים ארוכים המלווים לעיתים בעוויתות פנים וגוף.
השלישי, בנטייה להימנע ממפגשים חברתיים בכדי להסתיר את הגמגום מהאחרים, ולמנוע באופן זה את תגובתם השלילית לגמגום.
ניתן לומר שככול שרמת ההתנגדות לגמגום ולעצמנו כאנשים שמגמגמים גבוהה יותר, השיח הפנימי המתנגד לגמגום הופך אלים יותר, דפוס הדיבור תוך כדי מאבק (שרק מעלה את הסיכויים שלנו להיתקע ולגמגם) הופך לדומיננטי יותר, והנטייה להימנע ממפגשים חברתיים הופכת שכיחה יותר.
ההתנגדות לגמגום עשויה ללוות אותנו כל חיינו ולגבות מאיתנו מחיר יקר, אלא אם ניפנה לחקור את מקורותיה, נשתחרר ממנה, ונבנה מערכת יחסים חדשה עם הגמגום כזו המבוססת על קבלה והשלמה.
גישת IBSR stuttering מאפשרת לנו לעשות שלום עם הגמגום ועם עצמנו כאנשים שמגמגמים, להשתחרר מהגישה המתנגדת לגמגום ולאמץ גישה חדשה, מקבלת, סבלנית ומכילה כלפי עצמנו כמפתח לשינוי השיח הפנימי שלנו, למעבר לדפוס דיבור ללא מאבק ולשחרור מהנטייה להימנע ממפגשים חברתיים.