דפוס הימנעות הינו אחד מדפוסי ההתנהגות השכיחים בקרב אנשים שמגמגמים.
דפוס הימנעות מתעורר על רקע הנטייה להאמין שיקרה לנו הגרוע מכל בעת המפגש החברתי העומד בפנינו, לדוגמא: "אני אדבר, אגמגם וכולם יצחקו עלי", "אני לא אצליח לדבר בכלל", "אני אגמגם והוא יחשוב שאני מוזר", "אני אתקע, אגמגם, והיא לא תרצה אותי יותר" ועוד...
בעזרת הדמיון, הופכת אמונה זו לסרט אימה חי בראשנו בו אנו משמשים כשחקנים ראשיים, ומתעוררת בנו חרדה הדוחפת אותנו להתנהגות של הימנעות. תכליתה של התנהגות זו, למנוע את התממשותו של תרחיש האימים שאנו מדמיינים.
גישת IBSR stuttering מזמינה אותנו לחקור אמונות אלו באמצעות 4 שאלות ועוד 3 היפוכים. ארבע השאלות הן:
האם זו האמת?
האם אנחנו יודעים בוודאות שזו האמת?
מה קורה, איך אנחנו מגיבים שאנחנו מאמינים למחשבה?
מי נהיה ללא המחשבה?
חקירת האמונות מגלה שתרחישי האימים שאנו נוטים לדמיין לפני מפגשים חברתיים מבוססים על אירועים טראומטיים דומים בעברנו בהם נתקענו, גמגמנו, וחווינו תגובות מלגלגות . אירועים אלו גרמו לנו לזהות את הגמגום כ"בטן הרכה" שלנו, כ"חולשה" שעלינו להסתיר, ולימדו אותנו שבכדי למנוע את הישנותם, עלינו להימנע מאירועים דומים בכל מחיר.
חקירת האמונות גם מלמדת אותנו שהמפתח להשתחרר מדפוס ההימנעות הוא שינוי הגישה המתנגדת, המתכחשת והמסתירה שאימצנו כלפי הגמגום.
באמצעות חקירה שיטתית מזמינה אותנו גישת IBSR stuttering ללמוד כיצד:
לקבל את הנטייה לגמגם כמציאות, כעובדה שלא ניתן עוד להכחישה.
לדבר ללא מאבק תוך התחשבות בנטייה לגמגם ובצרכים הבסיסיים שלנו.
להתנהג כלפי עצמנו בסבלנות ובהכלה כאשר אנחנו נתקעים ומגמגמים.
במילים אחרות, גישת IBSR stuttering מזמינה אותנו לגלות שקבלה עצמית ללא תנאי, מנטרלת את החרדה שמתעוררת בנו לקראת או בעת מפגשים חברתיים - כי "אם אין לנו מה להסתיר, אין לנו ממה לפחד".