אחד מדפוסי ההתנהגות המרכזיים המאפיינים אנשים שמגמגמים הינו דפוס ההתנגדות לגמגום. דפוס זה מתאפיין בהתנגדות, לעיתים עד כדי התכחשות מוחלטת לגמגום, שבאה לידי ביטוי בתפיסת הגמגום כחולשה, כ"בטן הרכה", כסוד שיש להסתיר מהאחרים, בציפייה שהגמגום יעלם מחייהם, בשיח פנימי אלים כלפי הגמגום לעיתים עד כדי שנאה עצמית ובדפוס דיבור תוך כדי מאבק שלרוב מיושם תוך התעלמות מוחלטת מלקות שטף הדיבור ומיכולת הפקת הדיבור האובייקטיבית.
השפעתו של דפוס ההתנגדות לגמגום על איכות החיים, על אופן הפקת הדיבור ועל תהליכי טיפול יעילים ובעלי השפעה ארוכת טווח בקרב אנשים שמגמגמים הינה עצומה וניתן לומר, שהמפתח לשינוי חוויית הדיבור ואיכות חייו של האדם שמגמגם, תלויים באופן מוחלט בהשתחררות מדפוס זה, בקבלת הגמגום כעובדת חיים ובאימוץ התנהגות המתאפיינת בחיים לצד הגמגום ולא כנגדו.
על פניו ניתן להבין את מקורותיו של דפוס ההתנגדות לגמגום. הקושי והאתגר שמציבה לקות שטף הדיבור/הגמגום ברמת חוויית הדיבור (הצורך להצליח לדבר) וברמת החוויה החברתית (ההתמודדות עם תגובות הסביבה השליליות לגמגום) הינו סיבה מספיק טובה לאמץ דפוס זה. עם הזאת, עוצמת ההתנגדות לגמגום והקושי להשתחרר ממנה אותה מדגימים אנשים שמגמגמים במהלך תהליכים טיפוליים, מעידים ששורשיה נטועים עמוק בנפשם ושנדרש לתת לה הסבר מקיף ויסודי יותר, כזה שיהווה בסיס לטיפול רגשי יעיל בתופעה זו.
אחת הדרכים לתאר את מקורותיו של דפוס ההתנגדות לגמגום הינה באמצעות מודל התפתחות האישיות של הפסיכיאטר וחוקר התודעה קארל גוסטב יונג.
יונג טען שהאדם מקדיש את מחצית חייו הראשונה לפיתוח "אני" בריא, כדי שיוכל לתפקד בצורה טובה בעולם סביב. בשלב זה, טען יונג, נוטה האדם להרחיק אל תוך הלא מודע שלו תכונות מסוימות שמפריעות לו לתפקד או לשרוד במסגרת המעגלים החברתיים בהם הוא חי.
לדוגמא: ילדה שנולדה עם כישורים טכניים מפותחים תטה להרחיקם אל תוך הלא מודע ולהתכחש להם, בהשפעת הורים שיראו בכישורים אלו לא "נשיים".
דוגמא נוספת: ילד שנולד עם תכונה של עדינות ואכפתיות יטה להרחיקה אל תוך הלא מודע ולהתכחש לה בהשפעת הורים או חברה שדורשים ממנו להיות תוקפני וקשוח.
יונג טען שתכונות האופי שאנו מרחיקים בילדותנו אל תוך הלא מודע ומכחישים אותן בחיינו הרגילים אינם נעלמות, אלא ממשיכות להתקיים בתודעתנו כ"דמויות צל" ושבמקומם, אנו מציגים לעולם את הפנים החדשות שלנו, להן קרא "פרסונה" (מסכה), המייצגות "אני חדש ומתפקד" בעל תכונות חליפיות שתכליתן לאפשר לנו להסתדר ולשרוד במסגרת המשפחה, החברה והקהילה בה אנו חיים ופועלים.
כך, הילדה שנולדה עם כישורים טכניים, תטה להציג לעולם פרסונה של ילדה עדינה שמקדישה את ימיה למשחק עם בובות ואילו הילד שנולד עם יכולת אכפתית ועדינות יציג לעולם פרסונה של ילד קשוח ותוקפני.
על פי מודל זה, ניתן להניח שתהליך דומה מתרחש בנפשם של ילדים מגמגמים רבים. הלחץ העצום שחשים ילדים שמגמגמים להצליח לדבר בקצב, בתזמון ובשטף הדיבור המקובלים בחברה, ומול תגובות הסביבה השליליות לגמגום, דוחף אותם להרחיק אל הלא מודע שלהם את לקות שטף הדיבור/הגמגום (בפועל, את "האני המגמגם") ולהתכחש לו, ובמקביל לאמץ לעצמם פרסונה חדשה המציגה לעולם את "האני החדש שנאבק בגמגום" שתכליתה לאפשר להם להצליח לדבר "כמו כולם" תוך ניסיון לשלוט בדיבור בכדי למנוע את הופעת הגמגום - וזאת בכדי לצמצם עד כמה שניתן את תגובות החברה לגמגום.
דגם התפתחות האישיות של יונג, מחדד מספר נקודות בנוגע לדפוס ההתנגדות לגמגום ולפרסונה החדשה אותה אימץ האדם שמגמגם:
1 - דפוס ההתנגדות לגמגום מופיע בדרך כלל במהלך גיבוש האישיות החדשה של האדם שמגמגם במהלך מחצית חייו הראשונה.
2 – דפוס ההתנגדות לגמגום מאפשר לילד שמגמגם להציג לעולם את הפרסונה החדשה של "האני הנאבק בגמגום", ומשמעות הדבר שדפוס ההתנגדות לגמגום הינו מנגנון הגנה הכופה את הרחקתו של "האני המגמגם" אל תוך הלא מודע, ומאפשר את החצנת הפרסונה החדשה של "האני שנאבק בגמגום".
3 – הפרסונה של "האני הנאבק בגמגום" אוחזת בתפיסת עולם מובהקת ולפיה "אני צריך להצליח לדבר "כמו כולם" ובכל מחיר, תוך שליטה בדיבור בכדי למנוע את הגמגום".
4 – האדם שמגמגם הופך מזוהה לחלוטין עם הפרסונה החדשה של "האני הנאבק בגמגום" כמו גם עם דפוסי ההתנהגות הנלווים לה שהופכים מעתה ל"אני החדש" שלו.
יונג טען שהפרסונה נבנית כחלק מתהליך בריא של הפנמת ערכי ודרישות החברה, ושכל אחד ואחת מאתנו מתחזקים פרסונה מסוימת המאפשרת לנו להציג מראית של אני המתפקד היטב בחברה. אלא שלעיתים אנו הופכים מזוהים לחלוטין עם הפרסונה שאימצנו ואיננו מאפשרים מקום לביטוי של צדדים מורכבים יותר באישיותנו. כך, הילדה שנולדה עם כישורים טכניים והילד שנולד עם רגישות ואכפתיות לא יביאו אותם לידי ביטוי בחייהם, כך האדם שמגמגם לא ייתן לגיטימציה ומקום ל"אני המגמגם" שלו, יקיים שיח פנימי מלקה ואלים כלפיו, וייטה ליישם דפוס דיבור תוך כדי מאבק המתעלם לחלוטין מלקות שטף הדיבור/גמגום עמה נולד ומיכולת הפקת הדיבור האובייקטיבית שלו.
יונג הוסיף וטען שבכדי לאפשר לאדם להביא לידי ביטוי את החלקים השונים שבאישיותו ולאזנה, אין צורך להיפטר מהפרסונה, אלא להיות מודעים לה ולפתח הכלה, סבלנות וגמישות לעצם קיומה ובנוסף, עלינו להפוך מודעים לתכונות שהורחקו על ידנו אל הלא מודע (דמויות הצל) שעדיין קיימות ופועלות בתוכנו, להכיר בהן ולתת להן מקום בחיינו. בדרך זו טען יונג הן יחדלו להיות "רעים" או "מזיקים" בעיננו ואף יסייעו לנו להפוך את אישיותנו לשלמה יותר.
משמעות הדבר לגבי אנשים שמגמגמים היא שבכדי לשנות מן היסוד את איכות חייהם, את חוויית הדיבור, ואת החוויה החברתית שלהם בכל הקשור לדיבור, הם נדרשים להכיר בפרסונת "האני החדש שנאבק בגמגום" אותה אימצו בילדותם, בדמות הצל ("האני שמגמגם") אותה הרחיקו אל הלא מודע ושאותה הכחישו באמצעות דפוס ההתנגדות לגמגום, ולמצוא את הדרך לשלב בניהם. כך, ההכרה ב"אני המגמגם" תביא לשחרור מדפוס ההתנגדות לגמגום ולשינוי יסודי של השיח הפנימי הפרפקציוניסטי והאלים כלפי הגמגום, כך, ההכרה בפרסונת "האני החדש הנלחם בגמגום" תביא לשינוי יסודי באופן הפקת הדיבור בכל הקשור לדפוס המאבק בדיבור.
בראיה זו, תהליך הטיפול באנשים שמגמגמים אינו רק תהליך של לימוד טכניקת דיבור חדשה לשיפור שטף הדיבור, אלא תהליך של התפתחות אישית, של יצירת גשר בין פניה השונים של האישיות, של יצירת שלום פנימי המקדם קבלה ואהבה עצמית ללא תנאי. רק כך תיסלל הדרך לשינוי יסודי בעל השפעה ארוכת טווח בחוויה הגופנית (אופן הפקת הדיבור) והחברתית של האדם שמגמגם.