בעבר נהוג היה להגדיר הצלחה בטיפול בגמגום על בסיס מידת השיפור בשטף הדיבור. הגדרה זו נשענה על ההגדרה הקלינית לגמגום כ"הפרעה בשטף הדיבור" ועל משאלת לב תרבותית חסרת בסיס ידע, שאם האדם המגמגם יצליח לשפר את שטף הדיבור שלו והגמגום "יעלם", הוא יהיה חופשי להמשיך בחייו.

היום אנחנו יודעים, הגמגום הוא הרבה יותר מרק הפרעה בשטף הדיבור! 

למעשה, ניתן לראות במילה "גמגום" כותרת, הן להפרעה בשטף הדיבור והן למכלול הדפוסים הרגשיים וההתנהגותיים הנלווים לה: דפוס ההתנגדות לגמגום ולעצמנו כאנשים שמגמגמים, דפוס דיבור תוך כדי מאבק, דפוס הימנעות, דפוס הקורבן מול הגמגום ומול החברה, דפוס פרפקציוניזם והלקאה עצמית ועוד... שורשיהם של דפוסים אלו נטועים עמוק בנפשו של האדם שמגמגם, שזורים זה בזה כפקעת סבוכה, וכל אחד מהם ראוי לטיפול בפני עצמו, שאם לא כן, ימשיכו לתת בו את אותותיהם וימנעו ממנו את האפשרות לשנות מן היסוד את מציאות הגמגום שלו.

גישת IBSR stuttering – היישום הקליני של שיטת "העבודה" של ביירון קייטי, שיעילותה בטיפול באנשים שמגמגמים הוכחה באופן מחקרי, מאפשרת לנו לאתר את האמונות הפנימיות המעוררות את מכלול הדפוסים הרגשיים וההתנהגותיים האופייניים לאדם שמגמגם, לחקור אותן ולהשתחרר מהשפעותיהם.

גישת IBSR stuttering יכולה לשמש מטפלים בגמגום, הן כשיטת טיפול מלאה בפניי עצמה, והן כטיפול משלים למטפלים בעיצוב השטף המעוניינים לתת מענה גם לפן הנפשי של הגמגום.