בניגוד לדעה הרווחת, הנטייה לגמגם אינה הבעיה המרכזית בקרב ילדים/נערים שמגמגמים, אלא דווקא דפוס ההתנגדות לגמגום המתעורר כבר בשלבי המסע הראשונים למסע חייהם עם הגמגום.
דפוס ההתנגדות לגמגום הינו אחד הבולטים בקרב אנשים שמגמגמים. דפוס זה מופיע כאשר מתעוררת בנו ההכרה שהגמגום מקשה עלינו לדבר ולהתבטא בחופשיות, וכאשר אנו נוכחים לדעת שהגמגום ממצב אותנו כשונים מהאחרים ומושך אלינו תגובות מלגלגות, מבטים וחיקויים.
ההתנגדות לגמגום באה לידי ביטוי בשלושה אופנים:
הראשון, בשיח פנימי מבקר ומלקה כלפי הגמגום עצמו, וכלפי עצמנו כילדים/נערים שמגמגמים. 
השני, בהתעלמות מוחלטת, תוך כדי הדיבור, מהנטייה לגמגם ומהצרכים המיידיים שלנו כילדים/נערים שמגמגמים, ויישום דפוס דיבור תוך כדי מאבק המתאפיין בדיבור מהיר מידי, בנטייה לדבר  ללא עצירות, לעיתים ללא נשימה עד כדי חנק, בנטייה להמשיך ולדבר בכל מחיר כאשר אנו נתקעים או מגמגמים, תוך יצירת בלוקים ארוכים המלווים לעיתים בעוויתות פנים וגוף.
השלישי, בנטייה להימנע ממפגשים חברתיים או מדיבור בכדי להסתיר את הגמגום מהאחרים, ולמנוע באופן זה את תגובתם השלילית לגמגום. 
ניתן לומר שככול שרמת ההתנגדות לגמגום ולעצמנו כאנשים שמגמגמים גבוהה יותר, השיח הפנימי המתנגד לגמגום הופך אלים יותר, דפוס הדיבור תוך כדי מאבק (שרק מעלה את הסיכויים שלנו להיתקע ולגמגם) הופך לדומיננטי יותר, והנטייה להימנע ממפגשים חברתיים הופכת שכיחה יותר. 
ההתנגדות לגמגום עשויה ללוות אותנו כל חיינו ולגבות מאיתנו מחיר יקר, אלא אם ניפנה לחקור את מקורותיה, נשתחרר ממנה, ונבנה מערכת יחסים חדשה עם הגמגום כזו המבוססת על קבלה והשלמה.
גישת IBSR stuttering מאפשרת לנו להשתחרר מדפוס ההתנגדות לגמגום כבר בשלבים הראשונים להופעתו, ולאמץ גישה מקבלת כלפי הנטייה לגמגם כמפתח למעבר לדפוס דיבור ללא מאבק, לשינוי השיח הפנימי, ולשחרור מהנטייה להימנע ממפגשים חברתיים.